מישהו לרוץ איתו Somebody to Run With

ברכה דויטש, חרדית ואם לארבעה, נמצאת בחודש השביעי להריונה, אבל זה לא ימנע ממנה להשתתף באחד המקצים במרתון ירושלים • גם נעמה צובל והילה קנר מכורות לריצות למרחקים ארוכים, וההריון לא יעצור אותן • “מרתון זה קל”, צוחקת דויטש, “לגדל ילדים זה הדבר הקשה באמת”

כמעט 6 בבוקר בירושלים. הרחובות בשכונת הר נוף החרדית חשוכים. גשם כבד יורד, שלוליות בוציות נקוות בצידי הכבישים, וקר. מעלה אחת מעל לאפס.

בחוץ אין נפש חיה, למעט ברכה דויטש, בת ה־27. היא צועדת לבד ובזריזות במעלה הרחובות התלולים, ממהרת לצאת מגבולות השכונה, מהדקת היטב את כיסוי הראש לקודקודה. היא מכוסה מכף רגל ועד ראש, ולא רק בגלל הקור. מעל למכנסי הריצה ההדוקים מתנפנפת חצאית דקה וארוכה.

בפאתי אזור התעשייה של שכונת גבעת שאול הסמוכה, ברכה מתחילה לרוץ. אימון שגרתי לקראת המרתון, שהיא עומדת להשתתף בו החודש. 
היא מדרימה לכיוון עמק המצלבה, חולפת על פני הגן הבוטני וממשיכה אל עמק הצבאים, מעל מסילת הרכבת של שכונת מלחה. משם אל מדרונותיו הצפוניים של נחל רפאים, גן החיות התנ”כי, הדרכים הגובלות בשכונת בית צפאפא, פארק המסילה, תחנת הרכבת הישנה שמעל גיא בן הינום, ואז במעלה רחוב ז’בוטינסקי. את גן סאקר, הפארק העירוני הגדול בירושלים, היא מקיפה שלוש פעמים, ואז חוזרת להר נוף, דרך הכבישים המשקיפים אל הכנסת וקריית הממשלה.
בפתח השכונה היא עוברת לקצב הליכה, מנסה להסדיר את נשימתה, לאחר שרצה 30 ק”מ בשלוש שעות.
 
ועוד משהו. ברכה נמצאת בחודש השביעי להריונה. בבית כבר יש לה ארבעה ילדים.
אחרי שהיא נכנסת לדירה הקטנה שבלב הר נוף, ברכה חובשת לראשה פאה, ומעליה כובע צמר. לא נוח לרוץ 30 ק”מ גם עם פאה וגם עם כיסוי ראש. לרשותה עומדות שעות מעטות לעבודה (עבור ארגון “עולמי”, המביא ארצה צעירים יהודים לתקופת התנדבות ולימודים) ולטיפול בבית, עד שישובו לאה (7), גאולה (5), בנציון (4) ואלחנן בן השנתיים. היא לא יודעת אם יש לה בבטן בן או בת, “בכל מצב נהיה שמחים, בעזרת השם”.
מה מביא אישה בחודש השביעי לרוץ מרתון?
“אני חושבת שנשים חייבות לשמור על הגוף שלהן חזק, גמיש ופעיל, במיוחד לנוכח כל מה שהוא נדרש לעבור בהריונות ובלידות, ובכלל, במהלך חיים אינטנסיביים של אמא, שגם עובדת וגם מחזיקה את הבית והמשפחה.
“אני גם די פרפקציוניסטית, אוהבת שהבית תמיד נקי ומסודר, ושהכביסה מקופלת באופן מושלם. אני מבשלת ונמצאת הרבה עם הילדים, ואין לי עזרה בבית.
“בקהילה החרדית, שבה נשים יולדות הרבה ילדים ובתדירות גבוהה, אנחנו ממש מוכרחות לשמור על הגוף שלנו עוצמתי וחיוני. בכל הריון שרירי הבטן נמתחים ונפרדים. אם לא נדאג לחזק אותם לפני ההריון, במהלכו ואחריו, נגרום לעצמנו נזק, עד כדי קושי לשאת את ההריונות הבאים.
“ריצה היא שילוב של שחרור אנרגיה ומדיטציה. כשאני רצה אני בהיי. מתאחדת עם הטבע. יש קצב שהולם בתוכי. מדהים לגלות מה שהגוף שלנו יכול לעשות, במיוחד בריצה. לאן ובאיזו מהירות ויעילות הרגליים שלנו יכולות לקחת אותנו.
“שום דבר לא ימנע ממני לרוץ. אני רצה גם כשגשום, סוער ובוצי, וגם כשיש שרב. וכן, אני רצה גם בהריון”.
אין בזה סיכון?
“בהתחלה לא סיפרתי לגינקולוג שלי שאני מתכוננת לקראת מרתון, שלא יחשוב עלי שאני לא נורמלית. לא מזמן הייתי צריכה לקבל אישור רפואי לצורך הרישום, אז סיפרתי. הוא הגיב בפליאה מוחלטת ושאל אותי למה אני עושה את זה, בשביל מה זה טוב. הוא לא הבין אותי. אז ביקשתי אישור רפואי מרופא המשפחה, שמכיר אותי.
“אבא שלי הוא רופא, מומחה לפוריות. בדקתי איתו אם זה בסדר לרוץ במהלך ההריון, והוא אמר לי שהגוף שלי כבר מורגל בפעילות פיזית קשה ושאני זהירה, אז זה בסדר. ריצה לא מזרזת לידה. ניסיתי את זה ללא הצלחה בסוף ההריון השלישי, כי רציתי שהבן שלי ייצא כבר. 
“אני מאוד אתלטית, ותמיד היו לי הריונות טובים, ברוך השם. קראתי הרבה על הנושא, ואני מרגישה בטוחה. אני לוקחת סידן וברזל, שותה הרבה מים, אוכלת הרבה חלבונים, ובמהלך הריצה משתמשת בג’לים – כשרים למהדרין – שמכילים פחמימות, ויטמינים ומינרלים”.
את לא חוששת לרוץ באימונים לבד, במקומות שוממים?
“לא. אם חס ושלום מישהו ינסה לפגוע בי, יש לי חגורה שחורה בטאקוונדו. וחוץ מזה, אני פשוט רצה ממש ממש מהר. נראה אותו משיג אותי”.
למה את לא רצה בשכונה שלך?
“אני חושבת שזה ייראה מוזר. עד היום לא ראיתי אף אחד רץ בהר נוף, ואני רוצה לכבד את הקהילה שלי. אני אפילו לא יודעת אם יש איסור לרוץ ברחוב.
“כיהודים מצוּוה עלינו ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’. הנפש, הנשמה, כרוכה בגוף. זאת מערכת אחת, בלתי ניתנת להפרדה. אי אפשר לשרת את הקדוש ברוך הוא בלי לשמור על הגוף ועל הנפש שלנו. אנחנו משקיעים הרבה בנשמה היהודית שלנו, אבל בלי שנשקיע בגוף שנושא אותה, מה הועלנו?”

•   •   •

השיחה איתה מתקיימת בעיקר באנגלית. היא נולדה בוושינגטון למשפחה דתית־אורתודוקסית, בת בכורה מבין חמישה אחים ואחיות, וגדלה רוב חייה בפאסאיק, ניו ג’רזי. שמה האמריקני הוא ביאטריס, “או בקיצור ‘בידי’, ובדרך כלל ‘ספידי בידי’, בגלל פעלתנות היתר שלי כבר מילדות.
“תמיד הייתי אתלטית. כילדה התעמלתי כמה שנים והפסקתי, כי היה קשה למצוא חוג רק לבנות. עברתי לשחק כדורסל ולהתאמן בטאקוונדו, ובכלל הייתי מאוד פעילה. זזתי כל הזמן, כדי לא להשתגע”. 
כשסיימה את לימודי התיכון באה לישראל לשנת לימודים בסמינר לבנות של חסידות בעלז בקריית מטרסדורף בירושלים. “בלי לספר לאף אחת הייתי מתאמנת פעמיים בשבוע בטאקוונדו בסטודיו בשכונת רחביה. בכל התקופה בירושלים לא עליתי לאוטובוסים, סמכתי על הרגליים שלי. רצתי בכל רחבי העיר, ותמיד הייתי מגיעה בזמן לשעת כיבוי האורות בסמינר, ב־10 בערב”.
בתום השנה נשארה לעבוד בארץ כמדריכה בסמינר ולמדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת נווה החרדית, בהר נוף. באותה תקופה גם הכירה את מיכאל, תלמיד ישיבה יליד אטלנטה, המבוגר ממנה בשלוש שנים.
“אחותו היתה מדריכה שלי בסמינר, והיא עשתה את השידוך בינינו. חודש לאחר שהכרנו התארסנו, וחודשיים אחרי האירוסים התחתנו בארה”ב”.
הם עשו עלייה ועברו להתגורר בעיר החרדית ביתר עילית. מיכאל, גם הוא מכור לספורט, נהג לרכוב על אופניים בעיר כשהוא לבוש בבגדי האברך שלו, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, וברגע שיצא מגבולות העיר היה מוריד את הבגדים ונשאר בבגדי רכיבה.
“כשהייתי בחודש השישי להריון הראשון, מיכאל הפתיע אותי והביא אופניים מחבר כדי שנרכב ביחד בלילה אל מחוץ לעיר ונצפה בכוכבים. זה היה סיפור שלם עד שהצלחנו לצאת מביתר. צעדנו עם האופניים בידיים ורכבנו רק בדרכים מאוד צדדיות, תלולות וחשוכות, כי אישה לא תעז לרכוב על אופניים באמצע ביתר עילית.
“אני גם לא העזתי לרוץ ברחובות העיר, אלא בשוליים שלה, ליד חומת הביטחון שמקיפה ומפרידה אותה מהיישובים הערביים שסביב. באותה תקופה רצתי מעט, ולא במהלך ההריונות. לאה נולדה פחות משנה אחרי החתונה, וגאולה פחות משנה וחצי אחריה. ריצה לא היתה בסדר העדיפויות שלי”.
באוקטובר 2015, כשבנה הקטן, אלחנן, היה בן שנה, החליטה פתאום שהיא רוצה לנסות לרוץ מרתון.
“מטרות גדולות מחדירות בי מוטיבציה, ומרתון הוא יעד ענקי, אי אפשר להגיע אליו בלי להיות מאוד מוכנה ולהתאמן נכון וחזק לאורך זמן. ידעתי שזה יבטיח שארוץ לפחות ארבע פעמים בשבוע. 
“המטרה שלי היתה לרוץ את המרתון הראשון בארבע שעות ו־40 דקות. אבל בתוך ארבעה חודשי אימון, לפי תוכנית אימונים בסיסית שמצאתי באינטרנט, הצלחתי לסיים את מרתון תל אביב בשלוש שעות ו־26 דקות, והרגשתי נפלא.
“התחלתי לאט, ובהדרגה הגברתי את הקצב. הגוף שלי בנה מהירות ועקפתי בקלות הרבה אנשים. וכמובן הייתי מוקפת גברים, לצערי כמעט לא היו שם נשים.
“הגעתי שישית מבין כל הנשים שרצו את המרתון המלא, ושלישית מבין הנשים הישראליות. והייתי האישה החרדית היחידה. לא ידעתי לְמה אני מסוגלת עד שלא עשיתי את הצעד הראשון.
“בגלל שאני אוהבת אתגרים, סיימתי את המרתון וקבעתי לעצמי יעד חדש: לרוץ מרתון בהריון. 
“מאז, בכל יום שישי בבוקר אני תמיד רצה, ובמוצאי שבת מיכאל ואני מזמינים בייביסיטר לילדים ויוצאים לריצת ערב, ריצה קלה של 10 ק”מ, לפעמים יותר. יש זוגות שיוצאים למסעדה במוצאי שבת. אנחנו רצים. זה הדייט השבועי שלנו.
“מיכאל מאוד תומך בי ומעודד אותי. מכין לי תוכניות אימונים, שומר על הילדים בזמן שאני רצה או מביא אותם לצפות בי מתאמנת במסלול ריצה. אני משתדלת לרוץ כשהם בגנים ובבית הספר, או בשעות הערב. זה לא באמת בא על חשבונם. חוץ מזה, ילדים שמחים כשההורים שלהם שמחים”.
כמעט 6 בבוקר. מביתה שבבאר שבע יוצאת הילה קנר (30), בחודש השביעי להריונה השני, וחוצה את העיר בריצה הלוך ושוב. בגבעת שמואל יוצאת מביתה נעמה צובל (33), גם היא בחודש השביעי להריון השני, ורצה עד לרחוב אבן גבירול בתל אביב. 11 ק”מ וחצי, והיא בעבודה. שם היא שולפת בגדי החלפה מתיק הגב, מתקלחת ומתחילה את היום כבודקת תוכנה באתר אינטרנט, “מלאת אנרגיות ובמצב רוח מדהים.
“יש לא מעט אנשים שעושים לי מין תנועה כזאת, שאני קוקו, שאני לא נורמלית. לא מזמן ידיד שלי התקשר אלי ושאל אותי, ‘יש מצב שרצת אתמול כשהיה ברד מטורף?’ אמרתי לו, ‘כן, למה?’ והוא אמר, ‘כי אבא שלי בדיוק סיפר שראה אישה משוגעת בהריון רצה בחוץ בברד’.
“זה לא באמת משנה לי איך אני נראית לאנשים מהצד. תוך כדי ריצה אני מקשיבה לפעמים למופעי סטנד־אפ או לתוכנית הרדיו של טל ברמן ואביעד קיסוס. אז רואים לא רק אישה בהריון שרצה, אלא אישה בהריון שרצה ומתגלגלת מצחוק”.
עבור שתיהן ספורט הוא חלק מרכזי בחיים. לכן הריון בשלב מתקדם כל כך הוא לא סיבה להפסיק לרוץ בכל יום, גם אם הבטן גדולה כל כך שקשה להתכופף ולשרוך את נעלי הריצה. ושתיהן רצו עד הרגע האחרון לפני הלידה הקודמת.
“הייתי בשבוע ה־38 ורצתי ריצה שגרתית של 5 ק”מ כשפתאום פקעו לי המים”, צוחקת הילה. “שלושה ימים אחר כך ילדתי את רביב, היום בן 5”.
נעמה השתתפה יום לפני הלידה של איילת, היום בת שנתיים, במירוץ הנשים בהרצליה. 5 ק”מ, בסוף שבוע 36 להריון. “הייתי משוכנעת שיש לי עוד הרבה זמן. המירוץ הסתיים מצוין, לא הרגשתי כלום, ולמחרת קמתי עם צירים. בדקתי מייד אם יש קשר בין הדברים. הרופא של איילת, מנהל מחלקת פגים, אמר שאין שום קשר”.
“הכנתי את עצמי ל־hypno-birthing – שיטה של לידה פעילה, שנשמעת רוחניקית, אבל המהות בה היא לשתף את כל הגוף בלידה. הייתי עם אפידורל שהשפיע חלקית ודולה מהממת שליוותה אותי, וחלק מהזמן קפצתי על כדור פיטבול. אסור לעשות את זה עם אפידורל, כי הרגליים חצי משותקות, אבל החזקתי את הגוף בעזרת הזרועות, שהן מאוד חזקות מכל הספורט שאני עושה.
“אחד הרופאים הבכירים במחלקה, שבהתחלה צחק עלי שבאתי ללדת לבושה בבגדי ספורט, נתן אישור לאפשר לי להמשיך לקפוץ, באופן חריג”.
הילה: “יש בריצה צד מנטלי חזק של דבקות במטרה, כוח רצון ויכולת התעלות מעל קושי או כאב. במהלך ריצה ארוכה אני מדברת לעצמי, מחזקת את עצמי. היכולות המנטליות האלה עזרו לי מאוד בלידה, וגם הנשימות בשיא כל ציר היו מדויקות ויעילות, כמו בריצה”.
נעמה הצטרפה בגיל 9 לתנועת ספורט אתגרי ולא עזבה עד סוף התיכון. בצבא הגשימה “חלום מכיתה ו’, להיות מד”סית. שירתתי ב’מחו”ה אלון’, עבדתי עם חיילים שהשלימו בגרויות ועם עולים חדשים שלמדו עברית, וזאת היתה התקופה הכי טובה בחיים שלי עד אז.
“הספורט איפשר לי להגיע לחיילים שלי. האימונים התגלו כיעילים מאוד מבחינת שמירת המשמעת, הריכוז וההצלחה בלימודים. היו שם חיילים שעברו חיים לא פשוטים, כאלה שעשו הרבה בעיות וכאלה שפשוט היו מתוסכלים מהשירות, וראיתי איך הריצות איתם משחררות הכל, פותחות אותם.
“הייתי עושה להם אימונים ממש קשים ביום הראשון ורואה אותם אומרים לעצמם, ‘בטח היא ככה רק באימון הראשון, אחר כך היא תישבר’. ברור שלא נשברתי. הייתי מריצה אותם בלי סוף, עושה תחרויות, ספרינטים, שכיבות סמיכה. קרעתי אותם. והכל עשיתי גם אני. קריקטורה של מד”סית שצועקת ‘יאללה יאללה!’ וכולם אומרים בלב, ‘שמישהו יכבה אותה כבר'”.
לאחר השחרור עברה קורס מדריכי כושר וקורסים בהדרכת מחול אירובי, עיצוב וספינינג, ועבדה בכל אלה עד לפני חמש שנים, אז עשתה הסבה לתחום התוכנה.
“רציתי משהו מסודר, במיוחד כי ידעתי שאני רוצה ילדים. לא לחפש מתאמנים אישיים, לא לעבוד במשמרות בחדר כושר עד 12 בלילה ולא לנסוע מעיר לעיר כדי להעביר שיעורים”. 
הילה דווקא הפכה את התחביב למקצוע בגיל 21 ועובדת כמאמנת ריצה, בין השאר של רצים שמתכוננים למרתון.
“אני בתוך העולם הזה הרבה שנים, ולא נתקלתי בנשים שרצות ריצות ארוכות מאוד בהריון”, היא אומרת. “אבל מי שמיומנת בריצה, ויש לה שיגרה ממושכת של ריצות ארוכות, תעמוד בזה ותיהנה. הגוף שלה לא יאכזב אותה”. 
עבור נעמה, המירוצים התחילו לפני כשבע שנים. “מישהו אמר לי, ‘אם את רצה כל יום 10 ק”מ, תנסי לעשות מירוץ”. מאז השתתפה ב־130 מירוצים, רובם בחמש השנים האחרונות, וחלקם בחו”ל, בין השאר בברצלונה, בניו יורק, בלונדון ובבודפשט.
“בארץ יש מירוץ כל שבוע. מירוץ גבעת שמואל, מירוץ אור יהודה, סביון, נס ציונה, לוד, כפר סבא, רעננה. איפה לא. כל שבוע אני מחפשת מירוץ ונוסעת. לא מזמן הייתי בנתיבות, כי זה מה שמצאתי”.
המעבר לחצי מרתון התרחש לפני ארבע שנים. “הייתי רשומה למקצה של 5 ק”מ במרתון איירפורט סיטי ושמעתי בכריזה שקוראים לרצי חצי המרתון להגיע אל קו הזינוק. אמרתי ליואב, בעלי, חצי בקריצה, אולי אני אנסה? עד אז רצתי 14 ק”מ לכל היותר. ואז אמרתי לעצמי, קדימה, אני עושה את זה. 
“עד אותו יום הסתכלתי על רצי חצי מרתון ומרתון בהערצה. הייתי אומרת ליואב, ‘אני רוצה ללכת לבקש מהם חתימה’. זה היה חלום, שהרגשתי שהוא גדול עלי ושלא אגשים אותו.
“לחצי מרתון צריך לבוא מוכנים, אחרי אימונים מתאימים, וגם עם מספיק ג’לים. החלטתי שאתחיל לרוץ לאט, ונראה מה יהיה. סיימתי את המירוץ בשעתיים וכמה דקות, כשתוך כדי ריצה אני מסמסת ליואב שלא ידאג, שהכל בסדר, שאני מרגישה טוב. הוא פחד עלי. אני מניחה שזה האט לי קצת את הקצב”.
יואב, בעלים של חברת תוכנה, מלווה אותה לכל המירוצים. קם איתה ב־5 בבוקר, עוזר לה להתכונן, מחכה לה בקו הסיום. “מתוך 130 מירוצים הוא הפסיד שניים בלבד, ורק כי הכרחתי אותו לא לבוא כי הוא היה חולה אנוש עם חום. אם זה היה תלוי בו, הוא היה בא”.
אחרי הלידה היא חזרה לרוץ ברגע שהרופאים התירו לה. “מותר לחזור לרוץ אחרי חודש וחצי. אז אחרי חודש וחצי ויום כבר השתתפתי במירוץ. יואב בא עם התינוקת.
“באותה תקופה היא עדיין ינקה, אז באימונים הייתי רצה מסביב לבית, כדי להיות קרובה מספיק לחזור להיניק אותה, אם צריך. הייתי מיניקה ומייד חוזרת לרוץ”.
המעבר למרתון מלא התרחש כשאיילת היתה בת ארבעה חודשים. “יואב טס לחו”ל לכמה ימים, ואני לא יכולתי לרוץ. ביום שהוא חזר ארצה יצאתי לריצה, וחזרתי הביתה אחרי 19 ק”מ. היו בי המון אנרגיות. אחרי כמה ימים יצאתי לריצה של 25 ק”מ, ואז הבנתי שבא לי מרתון. 
“המרתון הקרוב היה בתל אביב, חודש וחצי לאחר מכן. הוא התקיים בתנאים קשים של אובך, שגרמו ללא מעט אנשים לפרוש. הזמן שלי היה כמעט חמש שעות, והיתה לי תחושת החמצה.
“כפיצוי, יואב ואני החלטנו שאטוס למרתון בחו”ל ובחרנו בבודפשט, בגלל שהטיסה קרובה ולא קשה לתינוקת. הוא תמיד טס איתי. שם רצתי בתנאים מדהימים של 6 מעלות, ורק בשעה האחרונה ירד גשם. שיפרתי את התוצאה ב־40 דקות והייתי מאושרת, למרות שלא התוצאה חשובה לי ואני מנסה לא להישאב לתחרותיות, כי היא פוגעת בכיף.
“מאז עשיתי את מירוץ הר לעמק – מירוץ שליחים שבו רצתי 42 ק”מ, לא ברצף, מירוץ בלי נעליים בדיונות בבית ינאי ומירוצים אתגריים, כמו איירון ביסט ליד גדרה – מירוץ התאבדותי עם בריכות בוץ, קירות טיפוס, מכשולים, זחילה ודחיפת צמיגים. היה ממש נחמד”.

•   •   •

בזמן הראיון, ברכה עושה את ההכנות האחרונות למרתון תל אביב, “ואני מניחה ששוב אהיה החרדית היחידה. בטוח שאהיה החרדית היחידה בחודש השביעי להריון.
“ב־17 במארס ארוץ במרתון ירושלים, אני מתלבטת עדיין באיזה מקצה לבחור, כי אהיה בתחילת החודש השמיני. מקווה שאהיה מספיק חזקה כדי לרוץ את חצי המרתון. זה מירוץ מדהים, אבל אחד הקשים בעולם. הנופים עוצמתיים, המסלולים מאתגרים. המרתון עומד הפעם בסימן 50 שנה לאיחוד העיר, ישתתפו בו אלפי רצים מיותר מ־50 מדינות.
“בשנה שעברה אחותי הקטנה פנינה, בת 19, רצה את חצי המרתון בירושלים וגייסה 15 אלף דולר לארגון אמריקני שמסייע לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אני הייתי מוכנה למרתון המלא, ובשביל לרוץ איתה ירדתי לחצי מרתון, אז זה היה כיף לא נורמלי. קליל. 
“השנה אחי, ישראל, שהוא בן 23, ירוץ חצי מרתון בירושלים. הוא תלמיד ישיבה, ותלמידי ישיבה בקושי מזיזים את הגוף. אמרתי לו שהוא חייב לרוץ לפחות חצי מרתון. גם הוא מאוד חזק ומהיר, ואפילו לא מאוד מודע לזה. 
“למען האמת, החלום שלי היה להיות האישה הישראלית הכי מהירה במרתון ירושלים. בשנה שעברה המנצחת השיגה זמן של 3 שעות ו־23 דקות. לולא ההריון, הייתי יכולה לעשות את זה השנה. לא נורא, אני אעשה את זה בשנה הבאה”.
נעמה מתכננת להשתתף במקצה ל־10 ק”מ. הילה, נכון לעכשיו, עדיין מתלבטת אם לרוץ, מכיוון שתהיה בתחילת החודש התשיעי להריון. “אני מרגישה שכבר מתחיל להיות לי יותר קשה”, היא מודה.
מה הקסם בריצה, שמי שלא רץ לא יבין לעולם?
הילה: “יש קסם גדול בריצה. מתרחקים מהבית, מהעבודה, מהחדשות, מהדאגות. זה מעולה לאימהות, עם כל העומס שיש עליהן היום. את מתאווררת, נכנסת למצב אחר, נינוח, גומאת עוד ועוד מרחק, מתחזקת, מתחטבת ומשיגה תוצאות שמשפיעות מייד על הביטחון העצמי.
“אחרי מרחק מסוים בריצה, הראש מפליג למחוזות אחרים. לדמיונות, פנטזיות, מחשבות יצירתיות. זה קטע כזה. הגוף מתחמם, הכאבים נשכחים, וקורים דברים נפלאים. עושים ריסטארט למוח. הריצה מרכזת ומפקסת, דברים נכנסים לפרופורציות, ופתאום עולים פתרונות לבעיות.
“כשאני רצה, אני בונה אימונים בראש, חושבת על מאמרים שקראתי ומתחילה לנסח לעצמי מאמרים שאני צריכה לכתוב”. 
ברכה: “צריך שיותר נשים יעזו לרוץ מרתונים ויבינו שזה אפשרי. לא חייבים לבחור בקיצוניות שאני בחרתי. יש הרבה אפשרויות.
“מצחיק אותי ששואלים ‘איך את עושה את זה?’. הרבה יותר קל לצאת לריצה מאשר להישאר בבית עם הילדים, להיות אמא טובה ולענות לכל ילד על הצרכים האישיים שלו. אימהוּת היא האתגר הגדול.
“בריצה ובספורט את בקלות רואה את התוצאות. שיפור של עוד דקה ועוד דקה, עוד מכשול שעוברים, עוד אתגר שצולחים. בחינוך של ילדים, ובכל עבודה מנטלית, את לא מבחינה מהר בהתקדמות. אימהות, באופן מיוחד, לא רק מתקשות להבחין בהצלחות שלהן עם הילדים, אלא בעיקר מרגישות שהן מפשלות רוב הזמן. למרות שהן לא.
“למעשה, כל אמא רצה מרתון בכל יום מחדש. אין דבר קשה ומתיש יותר מלגדל ילדים. אני הרבה יותר מותשת בסוף היום, אחרי שאני משכיבה את הילדים לישון, מאשר אחרי ריצה של 30 ק”מ בגשם ובקור”.

רופא בכיר: “צריך הרבה זהירות ומודעות” 

“לא ידוע מספיק איך ריצות ארוכות ומאומצות משפיעות על האם ועל העובר”, אומר פרופ’ יואב ינון, רופא בכיר ביחידה לרפואת העובר בבית החולים שיבא, שבעצמו רץ חצאי מרתונים ומשתתף בטריאתלונים. “לא זכור לי שאי פעם התאמנה איתי אישה בהריון מתקדם, וגם לא טיפלתי בכאלה.
“יש כמה היבטים מטרידים לריצה בהריון מתקדם. האחד הוא שיש ירידה בזרימת הדם השלייתית, כלומר ירידה בצריכת החמצן, שעלולה להביא למצוקה עוברית. במאמץ של ריצה, חצי מזרימת הדם מנותבת לשרירים. יש הנחות שהעובר יודע לפצות על כך, אבל אלה הנחות שלא נבדקו מספיק.   
“אישה שרצה חייבת לשמור על מאזן הנוזלים והסוכרים וגם על חום הגוף שלה, מכיוון שחום גוף גבוה לא טוב לעובר. קיים חשש, שגם הוא לא הוכח לגמרי, שריצה ממושכת תגרום ללידה מוקדמת. אם הרצה היא בשבוע ה־37, הדאגה מלידה מוקדמת פחותה. בשבוע ה־30 הסיפור הוא אחר ומדאיג יותר. יש נשים שלא ירגישו תוך כדי ריצה שהצירים מתחילים ושהן נכנסות לתהליך של לידה. 
“בשנת 2011 אישה בשבוע ה־38 להריון רצה ריצת מרתון בשיקגו. היא היתה מרתוניסטית מיומנת, ושמונה שעות אחרי שסיימה את הריצה היא ילדה, בלידה תקינה. המקרה שלה עורר הרבה ויכוחים, דיונים ודעות לכאן ולכאן. היו מתנגדים חריפים, ומנגד היו כאלה שטענו שלא מדובר בסיכון.
“השורה התחתונה היא שיש יותר מדי פערי מידע בנושא. הריצה חייבת להיות מאוד מבוקרת ולא מאומצת, והאישה צריכה להיות מיומנת ביותר, רגילה בריצות כאלה ובהריון תקין לגמרי. הנטייה שלי, בגלל פערי המידע, היא להמליץ לחכות עם מרתון ועם חצי מרתון עד לאחר הלידה. מקצים של 10 ק”מ הם יותר סבירים, ועדיין נדרשות הרבה זהירות ומודעות”.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *