ביטי (ביאטריס) דויטש מירושלים היא רק בת 28, אבל ברזומה שלה כבר 5 ילדים, שלושה מרתונים מלאים (אחד כשהיא בחודש השביעי) ומקום ראשון בין הישראליות בתחרות בעיר הקודש. כעת היא מספרת על האימונים בסביבה החרדית בה היא גרה (“משתדלת לרוץ מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה”) ועל האפשרות להפוך את התחביב למקצוע: “אני אוהבת לרוץ, אבל צריכה להתייעץ עם מאמן אמיתי כדי לראות לאן הנתיב הזה לוקח אותי”
סיפורה של ביטי (ביאטריס) דויטש, מי שזכתה ביום שישי האחרון במקום הראשון מבין הישראליות במרתון ירושלים, הוא סיפור על סינדרלה, שעדיין מחכה לנסיך הספורטיבי שיבוא ויהפוך אותה מרצה חובבנית לסיפור הצלחה בקנה מידה עולמי.
דויטש (28), היא ירושלמית, אם לחמישה, שגילתה פתאום שהיה אוהבת לרוץ. אלא שבניגוד לאחרים שחולקים את אותה אהבה, דויטש הבינה מהר מאוד שהיא גם טובה בזה, אפילו מצוינת. ולראייה: המקום הראשון על הפודיום בסוף השבוע, עם תוצאה מדהימה של 3 שעות, תשע דקות וחמישים שניות (מקום 25 בדירוג הכללי של הגברים והנשים).
“רצתי שני מרתונים לפני כן, אבל זה היה הראשון שלי בירושלים”, היא מספרת. “ללא ספק הפתעתי את עצמי כשסיימתי ראשונה מבין הישראליות. כיוונתי לשם וקיוותי לסיים ראשונה וזה היה פשוט מדהים. ירושלים זו עיר מדהימה, ואין תחושה דומה לזו. המסלול היה מאתגר, אבל גם יפהפה והיסטורי. האנרגיה היתה מעולה. באופן אישי הייתי המומה שהצלחתי לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי”.
דויטש כבר הציבה לעצמה מטרות בעבר ועמדה בהן. אחת מהן היתה ב-2016, אז החליטה לרוץ לראשונה מרתון. “זה היה אחרי שלא רצתי בכלל במשך 6 שנים”, היא נזכרת. “אחרי המרוץ הזה אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות את אחד משני הדברים – לרוץ מרתון כשאני בהריון, או לסיים כישראלית הכי מהירה”.
בסופו של דבר, דויטש הצליחה להשיג את שתי המטרות. “ב-2017 רצתי את מרתון תל אביב בחודש השביעי להריון ועכשיו סיימתי במקום הראשון מבין הישראליות”, היא אומרת בגאווה. “לרוץ בהריון היה ללא ספק קשה יותר”.
דויטש היא אישה מאמינה. היא גרה בהר נוף, בסביבה חרדית, אך מעדיפה לא להדביק לעצמה שום תווית. “אני אמריקאית כך שקשה לי עם כל התוויות האלה”, היא אומרת. “אני גרה בשכונה חרדית, אבל בלי ספק אני קצת יותר פתוחה מבחינה מחשבתית. אני במאה אחוז מחויבת לשמירת תורה ומצוות”.
ואיך מגיבים בסביבה שלך לריצה?
“אני לא רצה בדרך כלל בציבור באזור השכונה שלי, אלא אם כן זה מאוד מאוחר בלילה או ממש מוקדם בבוקר. אני לא מרגישה בנוח לעשות את זה ואני מכבדת את הקהילה שלי. מאחר שיש הרבה אמריקאים בהר נוף, החברים שלי מאוד תומכים בי”.
ומה הלאה? האם התחביב שהפך אותה לאחת הרצות המהירות בארץ יהפוך בעתיד למשהו מקצועי? “כרגע אני רצה ומתאמנת בעצמי”, היא מספרת. “אני מעוניינת להתאמן בצורה רצינית יותר. אני אוהבת לרוץ ואין ספק שאני אמשיך לרוץ אבל אני צריכה להתייעץ עם מאמן אמיתי כדי לראות לאין הנתיב הזה לוקח אותי”.